מעלה לביא ליפשיץ ז"ל נחנך בשכונת השבטים

בטקס מרגש בנוכחות מאות תושבים נחנך מעלה לביא ליפשיץ ז"ל בפארק בשכונת השבטים. אמו שלומית הקריאה התכתבויות עם הילד שלחם וחלם, דודו עופר הבטיח לקיים מירוץ בימבות לזכרו.
ממשיכים להנציח את הנופלים תושבי מודיעין. טקס מרגש במיוחד לחנוכת מעלה לזכרו של לוחם סיירת גבעתי, הצלם לביא ליפשיץ ז"ל שנהרה במלחמה בעזה. בהשתתפות הוריו, ניצן ושלומית והאחים אנפה, ראם ובארי. את האירוע כיבדו מאות מתושבי העיר וכן חברי הנהלת העיר ובראשם ראש העיר, חיים ביבס, סגני ראשי העיר, עמיעד טאוב ואלעד שמעונובי. וחברי המועצה אילן בן סעדון ושרי אלבוחר.המעלה ממוקם בכיכר אסתר המלכה פינת שרה אימנו.

במהלך האירוע הקריאו דודיו של לביא ז"ל קטעים שהשפיעו עליו מספריו בדגש על הסופר האהוב עליו מאיר שליו, אמו שלומית הקריאה את ההתכתבויות עימו בווואטסאפ ובני המשפחה חילקו למשתתפים סימניות לספרים ובהם ספרים ושירים שהיו מומלצים ע"י לביא.

לביא ז"ל שירת בחטיבת גבעתי, בקו הראשון של ההתמודדות מול האויב ב-7 באוקטובר. לאחר מכן, עם החלת התמרון בתוך הרצועה, לחמו חיילי גבעתי באומץ רב וסייעו בהשמדת תשתיות טרור. ביום שלישי, 31 באוקטובר, פשטו כוחות חטיבת גבעתי בצפון הרצועה על יעדי טרור ובמהלך הקרבות, פגע טיל נ"ט במבנה בו שהו החיילים ולביא וחברו לצוות, סמ"ר רועי וולף זיכרונם לברכה, נפגעו ונהרגו.לאחר נפילתו של לביא קיבלו הוריו מכתב שכתב: "אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלוגה ג' אשר נמצאתי בה. זה דבר שאני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן" כתב לביא ברגישותו הרבה.

דודו עופר ליפשיץ הספיד אותו והבטיח לקיים מירוץ בימבות לזכרו כתב בפייסבוק לפני הטקס:

"היי עופר, בטח כבר שמעת שאני ממשיך את השושלת המשפחתית בגבעתי,

ואני אשמח אם אוכל לשבת לדבר איתך על הנושא באחד מימי השבוע.

מתי יהיה נוח לך?"

כך כתב לי לביא ביוני 2021, חודשיים לפני הגיוס שלו.

כשכתב שהוא ממשיך את השושלת התכוון לכך, שגם אני וגם אחי הצעיר שרתנו בסיירת גבעתי.

אנחנו שלושה אחים, אחי הבכור, ניצו (כך אני קורא לו), אחי הצעיר גדעון שהיה מפקד צוות בסיירת, ואני.

לביא לא היה מורעל ולא נולד עם סכין בין השניים….

לביא היה יזם צעיר, יוצר ובעל חלומות, והיה בטוח ששום דבר לא יעמוד בפניו מלהגשים אותם.

בגלל זה החליט להתגייס מהר ולהשתחרר מהר כדי לפרוש כנפיים ולעוף עם החלומות.

כך לדוגמא, סיפר לי הבן שלי, רעי, שהיום משרת בצנחנים והוא בגיל של לביא,

שיום אחד, לביא החליט למכור ברווזים מנייר מקופל (אוריגמי), והפציר בו להצטרף למהלך העסקי הנדיר.

אחרי שלביא דאג לרכוש ספרות מקצועית וחומרי גלם מעולים, ולאחר שעות של למידה, נכנסו השניים לחדר.

בחלוף 3 שלוש של עבודה, יצאו עם שני ברווזונים קטנים למכירה.

את הברווזים מנייר מכרו ב 3 שקלים לאחת הדודות,

ולביא היה מאושר.

לקראת הגיוס של לביא לגבעתי, שאלתי אותו אם ינסה להתמודד על מקום בסיירת.

"אני לא יודע" הוא אמר,

אבל אני ידעתי, שבלב שלו הוא רוצה אבל מפחד להודות בזה,

מפחד להתאכזב, אבל יותר מכך, מפחד לאכזב.

ביום של הגיוס, ממש לפני הגיבוש, שלחתי ללביא מס' טיפים שעליהם דיברנו בפגישות שלנו.

כולם היו קשורים לנפש.

שום הכנה פיזית.

"כשהכי קשה", אמרתי לו, "תמשיך".

ועוד כתבתי לו:

"תסתכל מסביבך לביא ותדע,

שכל הענקים שעומדים לידך, מפחדים בדיוק כמוך".

"תודה רבה עופר,

היום עשינו ריצת בר-אור ויצא לי מצוין,

אני מצפה בקוצר רוח לגיבוש,

שבת שלום"

כך ענה לי לביא.

"יופי גבר, סוף סוף אתה מבין שאתה בליגה אחרת!!!

בהצלחה, אתה תותח, גאה בך מאוד!"

עניתי לו, דקה לפני כניסת השבת.

בשבוע שלביא יצא לגיבוש, היינו, מספר חברים גיסים ואחים, ובהם אבא של לביא, בחופשת אוהלים בכנרת עם הילדים.

בגלל שעשיתי מילואים בסיירת, קיבלתי במהלך השבוע עדכונים לגבי לביא

וידעתי שהוא סיים את הגיבוש, אבל לא היה ברור אם עבר אותו או לא.

ביום חמישי בצהריים כשכבר נגמרו המיונים שאלתי את אחי הבכור:

"אם לביא עובר, הוא מחויב או שזה רק ניסוי?"

"לביא מחויב לחלוטין, הוא מאוד מאוד רוצה", הודה אח שלי לראשונה.

בלילה, כשסגל הפיקוד של הגיבוש ישב להחליט מי עבר ומי לא, הייתי במתח אדיר.

רציתי שלביא יעבור.

לא בגלל הכבוד, לא המסורת,

רציתי שיעבור כדי שהוא ידע שהוא ראוי.

שלביא והאחים שלו ואח שלי,

שכולם ידעו שלביא לא נופל כהוא זה משני הדודים שלו.

מין חוב אישי וסודי שלי עם עצמי, כלפי אחי הבכור.

בשעה 1.00 לפנות בוקר, אני מקבל שיחת טלפון מסגן מפקד הגיבוש:

"לביא עבר, הוא בסיירת, הוא היה בעשירייה הראשונה".

בעודי מדבר איתו, אחי הבכור מתקרב אלי, ובגלל שרציתי להשאיר ללביא את הזכות לבשר את ההודעה המשמחת להוריו, ניתקתי.

הוא התקרב אלי ושאל: "יש חדש?"

"לא", עניתי.

"טוב, נמתין למחר…." ענה לי בחזרה.

ואז, לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: "ניצו, לביא עבר…."

מעולם לא ראיתי את אחי הבכור בוכה כמו באותו הרגע.

בכי מתפרץ, מלא דמעות, בכי של התרגשות ושמחה.

בכי של אבא.

בכי של אבא שכל מה שהוא רוצה זה, שהבן שלו יכיר ביכולות של עצמו, שהילד יהיה שמח, אבא שמאושר לראות את הבן שלו מגשים את החלום הראשון בחייו הבוגרים.

בפעם הבאה שראיתי את אח שלי בוכה כך, זה היה על קברו הפתוח של בנו.

ב 31 לאוקטובר, 4 ימים אחרי הכניסה הקרקעית לעזה, ישבתי עם שני קולגות לארוחת צהרים במסעדת פועלים ליד בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.

5 דקות אחרי שהתיישבנו אחי הבכור מתקשר.

עניתי.

"לביא נהרג" אמר לי, ושתק.

נפלתי על הרצפה במרכז המסעדה.

מאז ועד היום ניטלה השמחה מחיינו.

שריפה של הלב.

כמו קורבן התמיד שנשרף על גבי המזבח בבית המקדש,

בכל יום, פעמיים ביום, אחד בבוקר והשני בין הערביים, בימי חול, שבת וחג.

אש קורבן התמיד לא נכבית לעולם.

לראות את אחי וגיסתי בגעגוע שרק הולך ומתגבר…. מביטים אל החלל הריק שלעולם לא יתמלא מחדש.

לראות את שלושת האחים של לביא נכנסים אלינו הביתה לשתות משהו ולהתפנק מעוגיות שהכינה אישתי ולדעת שלביא לא יכנס אחריהם….

לביא היה בעל נפש חופשיה, שמח, בוחן, מתמודד, סקרן, יצירתי, מכבד כל אדם, אהוב ואוהב, אחיין טוב לדודיו, נכד נפלא לסבים ולסבתות שלו ובן אהוב להוריו, והידיעה שלא ישוב לעולם אינה נותנת מנוח.

שריפה שלא נכבית ולא דועכת לרגע.

מה 31 לאוקטובר ועד היום, בכל רגע נתון אני חי בכמיהה בלתי פוסקת לחזרתו של לביא.

אני ממש, אבל ממש רוצה שיחזור.

כשהודיעו לי שאני אדבר בערב זיכרון שיוקדש גם ללביא, רציתי לפתוח ולהגיד, שבקבוצת הווטאפ המשפחתית אין יותר ווי כחול, כיוון שלביא כבר לא קורא את ההודעות.

אבל האמת שזה כבר לא רלוונטי….

זה לא רלוונטי כיוון שמתברר,

שחבר קבוצה שלא פעיל חצי שנה יוצא אוטומטית מהקבוצה.

לפני כמה ימים,

בעודי כותב הודעה בקבוצה המשפחתית,

פתאום, בלי שום הכנה לנפש,

קפצה הודעה ההבאה:

"לביא ליפשיץ יצא מהקבוצה"